הוא ישב על האדמה,‏ גופו מכוסה מכף רגל ועד ראש בפצעי שחין כואבים.‏ דמיין אותו יושב בתוך אפר כסמל ליגונו.‏ הוא לבדו,‏ ראשו כפוף וכתפיו שמוטות.‏ הוא בקושי מסוגל לסלק את הזבובים שמתעופפים סביבו.‏ הוא יכול רק לגרד את עורו הנגוע בעזרת חתיכה של כלי חרס.‏ הוא איבד כל כך הרבה.‏ עולמו חרב עליו!‏ חבריו,‏ שכניו וקרוביו נטשו אותו.‏ אנשים,‏ ואפילו ילדים,‏ לעגו לו.‏ הוא חשב שאלוהיו,‏ יהוה,‏ הפנה לו עורף גם הוא.‏ אך הוא טעה (‏איוב ב׳:‏8;‏ י״ט:‏18,‏ 22‏)‏.‏

זהו איוב.‏ אלוהים אמר עליו:‏ ”אין כמוהו בארץ” (‏איוב א׳:‏8‏)‏.‏ מאות שנים לאחר מכן יהוה עדיין החשיב את איוב כאחד מהאנשים הצדיקים ביותר שחיו אי פעם (‏יחזקאל י״ד:‏14,‏ 20‏)‏.‏

האם אתה מתמודד עם קשיים וצרות?‏ אם כן,‏ המקרה של איוב יכול להעניק לך נחמה רבה.‏ הוא גם יכול לשפוך אור על תכונה שכל משרת אלוהים נאמן זקוק לה — תומה.‏ בני אדם מגלים תומה כאשר הם מתמסרים לחלוטין לאלוהים וממשיכים לעשות כן אפילו מול קשיים.‏ הבה נבחן מה נוכל ללמוד על כך מאיוב.‏

ככל הנראה משה הנאמן הוא שכתב את סיפור חייו של איוב זמן מה לאחר מותו.‏ בהשראת אלוהים התאפשר למשה לחשוף לא רק את האירועים שהתרחשו על הארץ אשר השפיעו על איוב,‏ אלא גם חלק מהאירועים שהתרחשו בשמיים.‏

בתחילת התיאור המקראי,‏ אנו מוצאים את איוב חי חיים שמחים ומלאי סיפוק.‏ הוא היה איש מצליח,‏ מוכר ומכובד בארץ עוץ — הממוקמת ככל הנראה בצפון ערב.‏ הוא נתן ברוחב לב לכל מי שהיה שרוי בצורך והגן על כל מי שהיה זקוק לעזרה.‏ איוב ואשתו התברכו בעשרה ילדים.‏ אך מעל הכול,‏ איוב היה אדם רוחני.‏ הוא השתוקק להשביע את רצונו של יהוה כפי שעשו קרובי משפחתו הרחוקים אברהם,‏ יצחק,‏ יעקב ויוסף.‏ בדומה להם שימש איוב ככוהן עבור משפחתו והקריב קורבנות בקביעות למען ילדיו (‏איוב א׳:‏1–5;‏ ל״א:‏16–22‏)‏.‏

לפתע השתנו חייו של איוב מן הקצה אל הקצה.‏ אנו מקבלים הצצה אל מה שהתרחש בשמיים ומגלים דברים שאיוב לא יכול היה לדעת.‏ מלאכיו הנאמנים של יהוה התאספו לפניו.‏ אז נכנס המלאך המורד,‏ השטן.‏ יהוה ידע שהשטן מתעב את איוב הנאמן,‏ לכן הוא פנה אל השטן והצביע על תומתו יוצאת הדופן של איוב.‏ השטן השיב בעזות מצח:‏ ”החינם ירא איוב אלוהים?‏ הלוא אתה שׂכת [הגנת] בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב?‏” השטן שונא אנשי תומה.‏ כאשר הם מתמסרים ליהוה אלוהים בלב שלם,‏ הם מוכיחים שהשטן בוגד חסר אהבה.‏ לכן השטן התעקש שאיוב שירת את אלוהים רק מתוך מניעים אנוכיים.‏ השטן היה בטוח שאם איוב יאבד את כל אשר לו,‏ הוא יקלל את יהוה (‏איוב א׳:‏6–11‏)‏.‏

איוב לא יכול היה לדעת זאת,‏ אך יהוה הפקיד בידיו זכות נהדרת:‏ להוכיח שהשטן טועה.‏ השטן הורשה לגזול מאיוב את כל מה שהיה לו,‏ אך לא לפגוע באיוב עצמו.‏ השטן החל בעבודתו הזדונית.‏ ביום אחד פקדו את איוב מספר אסונות נוראיים:‏ הוא גילה שכל מקנהו נהרג בפתאומיות — תחילה הבקר והחמורים,‏ לאחר מכן הכבשים ולבסוף הגמלים.‏ גרוע מכך,‏ המשרתים שרעו את המקנה נהרגו גם הם.‏ באחד מאותם מקרים,‏ דווח לאיוב שגורם המוות היה ”אש אלוהים” — אולי ברק.‏ לפני שאיוב התחיל לעכל את האובדן שחווה,‏ הגיעה המכה הקשה מכול.‏ עשרת ילדיו שהו יחד בביתו של הבן הבכור כאשר לפתע פגעה בבית סערה עזה,‏ הרסה אותו והרגה את כולם!‏ (‏איוב א׳:‏12–19‏)‏.‏

קשה ואולי בלתי אפשרי לדמיין כיצד הרגיש איוב.‏ הוא קרע את בגדיו,‏ גזר את שערו ונפל ארצה.‏ איוב הסיק:‏ אלוהים נתן ואלוהים לקח.‏ למעשה,‏ השטן בעורמתו גרם לאסונות הללו להיראות כאילו באו מאלוהים.‏ למרות זאת איוב לא קילל את אלוהים כפי שהשטן קיווה,‏ אלא אמר:‏ ”יהי שם יהוה מבורך” (‏איוב א׳:‏20–22‏)‏.‏

השטן רתח מזעם וסירב לוותר.‏ הוא שוב התייצב לפני יהוה במהלך אסיפת מלאכים.‏ יהוה שוב שיבח את איוב ששמר על תומתו חרף כל התקפותיו של השטן.‏ השטן השיב:‏ ”עור בעד עור,‏ וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו.‏ אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו,‏ אם לא אל פניך יברכך [”יקללך”,‏ תיקון סופרים]”.‏ השטן היה בטוח שאם איוב יהיה חולה מאוד,‏ הוא יקלל את אלוהים.‏ אך יהוה בטח באיוב לחלוטין ואפשר לשטן לפגוע בבריאותו — כל עוד לא יהרוג אותו (‏איוב ב׳:‏1–6‏)‏.‏

זמן קצר לאחר מכן הוכה איוב במחלה המוזכרת בתחילת המאמר.‏ דמיין את אשתו המסכנה.‏ בעודה מתאבלת על אובדן עשרת ילדיה,‏ כעת היה עליה להסתכל בחוסר אונים על בעלה מתייסר מכאבים!‏ היא זעקה מתוך ייאוש:‏ ”עודך מחזיק בתומתך?‏ ברך [”קלל”,‏ תיקון סופרים] אלוהים ומות”.‏ היא לא נשמעה כמו האישה שאיוב הכיר ואהב.‏ הוא הגיע למסקנה שהיא איבדה את עשתונותיה.‏ איוב עדיין סירב לקלל את אלוהים ולא חטא בשפתיו (‏איוב ב׳:‏7–10‏)‏.‏

הידעת שאותו מקרה היסטורי מצער משפיע עליך באופן אישי?‏ שים לב שהשטן כיוון את האשמתו השקרית לא רק נגד איוב אלא גם נגד כלל האנושות.‏ הוא אמר:‏ ”כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו”.‏ במילים אחרות,‏ השטן מאמין שלא נצליח לשמור על תומתנו.‏ הוא עומד על כך שאין לך אהבה אמיתית לאלוהים ושתנטוש אותו במהרה כדי להציל את עצמך.‏ למעשה,‏ השטן טוען שאתה אנוכי כפי שהוא אנוכי!‏ האם לא היית רוצה להוכיח שהשטן טועה?‏ לכל אחד מאיתנו יש הזכות לעשות זאת (‏משלי כ״ז:‏11‏)‏.‏ הבה נראה עם איזה אתגר נוסף התמודד איוב.‏

שלושה ממכריו של איוב — המתוארים במקרא כרעיו — שמעו על צרותיו וביקרו אותו כדי לנחמו.‏ ממרחק הם התקשו לזהותו.‏ איוב התייסר מכאבים ועורו השחיר בשל מחלתו.‏ הוא הפך לצל של עצמו.‏ שלושת הגברים — אליפז,‏ בלדד וצופר — בכו בקול גדול והשליכו עפר על ראשם,‏ אך הכול היה למראית עין בלבד.‏ הם התיישבו ליד איוב מבלי לומר דבר.‏ במשך שבוע שלם ישבו שם,‏ יום ולילה,‏ ולא פצו פה.‏ אלא ששתיקתם לא נועדה לנחם את איוב,‏ שהרי הם לא שאלו אותו מאומה.‏ הדבר היחיד שהם ידעו על מצבו היה ברור מאליו — איוב התייסר מכאבים (‏איוב ב׳:‏11–13;‏ ל׳:‏30‏)‏.‏

לבסוף,‏ איוב היה הראשון לדבר.‏ בזעקת כאב הוא קילל את היום שבו נולד וחשף את אחת הסיבות השורשיות ליגונו:‏ הוא חשב שאלוהים היה הגורם לצרותיו!‏ (‏איוב ג׳:‏1,‏ 2,‏ 23‏)‏ אף שאיוב נותר נאמן,‏ הוא היה זקוק נואשות לנחמה.‏ אך כאשר מכריו החלו לדבר,‏ הבין איוב במהרה ששתיקתם הייתה עדיפה פי כמה (‏איוב י״ג:‏5‏)‏.‏

אליפז,‏ שאולי היה מבוגר מהאחרים ומבוגר בהרבה מאיוב,‏ החל בדבריו.‏ בהמשך הצטרפו אליו שני המכרים האחרים,‏ אך הם דבקו בקו הטיעונים של אליפז.‏ חלק מדבריהם אולי לא נראו מזיקים.‏ הם הרעיפו בתיאורים רוחניים באשר לגדולתו של אלוהים ועל היותו אל המעניש את הרעים וגומל לטובים.‏ אך מההתחלה ניתן היה להבחין בנימה פוגענית בדבריהם.‏ אליפז השתמש בהיגיון פשוט והסביר שאלוהים טוב ומעניש את הרעים.‏ אם איוב הוענש,‏ האם הדבר אינו מעיד על רשעתו?‏ (‏איוב ד׳:‏1,‏ 7,‏ 8;‏ ה׳:‏3–6‏)‏.‏

אין זה מפתיע שאיוב לא הסכים עם קו טיעונים זה ודחה אותו נחרצות (‏איוב ו׳:‏25‏)‏.‏ אך שלושת היועצים היו משוכנעים מתמיד שאיוב אשם בחטאים נסתרים;‏ חייבת להיות סיבה לכל הדברים הרעים שקרו לו.‏ אליפז האשים את איוב שהוא עז מצח,‏ רשע וחסר יראת אלוהים (‏איוב ט״ו:‏4,‏ 7–9,‏ 20–24;‏ כ״ב:‏6–11‏)‏.‏ צופר אמר לאיוב שעליו לסור מן הרע ומתענוגות החטא (‏איוב י״א:‏2,‏ 3,‏ 14;‏ כ׳:‏5,‏ 12,‏ 13‏)‏.‏ בלדד אמר משהו פוגע במיוחד:‏ הוא רמז על כך שבניו של איוב חטאו בדרך כלשהי ולכן היו ראויים למוות!‏ (‏איוב ח׳:‏4,‏ 13‏)‏.‏

אותם גברים חסרי היגיון עשו משהו גרוע אף יותר.‏ הם הטילו ספק לא רק בתומתו של איוב,‏ אלא גם בעצם רעיון התומה!‏ בנאומו הראשון תיאר אליפז חוויה דמונית שקרתה לו.‏ מאותו מפגש מצמרר הסיק אליפז מסקנה נוטפת רעל:‏ ”בעבדיו [אלוהים] לא יאמין,‏ ובמלאכיו ישים תָּהֳלָה [דופי]”.‏ על־פי אותה תפיסה,‏ בני אדם לא יוכלו לעולם להשביע את רצון אלוהים.‏ מאוחר יותר,‏ טען בלדד שבעיני אלוהים,‏ תומתו של איוב אינה עולה על זו של תולעת!‏ (‏איוב ד׳:‏12–18;‏ ט״ו:‏15;‏ כ״ב:‏2,‏ 3;‏ כ״ה:‏4–6‏)‏.‏

האם אי פעם ניסית לנחם מישהו החווה סבל בל יתואר?‏ אין זה דבר קל.‏ אנו יכולים ללמוד רבות מידידי השקר של איוב — בעיקר מה לא להגיד!‏ הם הכבירו במילים גבוהות ובטיעונים פגומים,‏ אך לא פנו לאיוב בשמו ולו פעם אחת!‏ הם התעלמו מכאב הלב של איוב ולא ראו צורך לנהוג בו בעדינות.‏ * לכן אם אדם יקר מרגיש עצוב,‏ נסה להיות לבבי,‏ אכפתי וטוב לב.‏ נסה לחזק את אמונתו ואת אומץ ליבו,‏ עזור לו לבטוח באלוהים ולהאמין בטוב ליבו,‏ רחמיו וצדקו.‏ זה מה שאיוב היה עושה עבור מנחמיו אילו היה במקומם (‏איוב ט״ז:‏4,‏ 5‏)‏.‏ כיצד הגיב איוב למתקפותיהם הבלתי פוסקות על תומתו?‏

איוב המסכן כבר היה מיואש עוד לפני שהחל הדיון הארוך.‏ מההתחלה הוא הודה שלפעמים הוא אמר ’‏דברים לעים’‏,‏ כלומר מילים משולחות רסן ו”אמרי נואש” (‏איוב ו׳:‏3,‏ 26‏)‏.‏ אנו יכולים להבין מדוע.‏ מילותיו שיקפו את ייסורי ליבו.‏ הן גם שיקפו את נקודת מבטו המוגבלת.‏ הואיל והטרגדיות שניחתו עליו ועל משפחתו באו באופן כה מפתיע ואף נראו על־טבעיות,‏ הניח איוב שיהוה הוא הגורם להן.‏ איוב לא היה מודע לאירועים החשובים שהתרחשו מאחורי הקלעים ולכן הוא הסיק מסקנות על בסיס השערות מוטעות.‏

למרות הכול,‏ איוב היה אדם בעל אמונה עמוקה ואיתנה.‏ ניתן היה להבחין באמונתו לאורך הדיון הארוך — הוא דיבר אמת ואמר מילים יפות שמעודדות אותנו עד היום.‏ כאשר הוא דיבר על פלאי הבריאה,‏ הוא הילל את אלוהים בדרכים ששום אדם לא יכול היה לעשות ללא עזרתו של אלוהים.‏ לדוגמה,‏ הוא אמר שיהוה ”תולה ארץ על בלי מה”.‏ הוא אמר זאת מאות שנים לפני שניתן לכך ביסוס מדעי (‏איוב כ״ו:‏7‏)‏.‏ * וכאשר דיבר איוב על תקוותו לעתיד,‏ הוא הביע את אותו הביטחון שהיה נחלתם של אנשי אמונה אחרים.‏ איוב האמין שאם ימות,‏ אלוהים יזכור אותו,‏ יתגעגע אליו ובסופו של דבר יקים אותו לתחייה (‏איוב י״ד:‏13–15;‏ עברים י״א:‏17–19,‏ 35‏)‏.‏

מה בנוגע לסוגיית הנאמנות?‏ אליפז ושני חבריו עמדו על כך שתומתו של האיש אינה חשובה לאלוהים.‏ האם איוב האמין לרעיון הנתעב הזה?‏ ההיפך מכך!‏ איוב היה משוכנע שהתומה חשובה לאלוהים.‏ הוא אמר בביטחון על יהוה:‏ ”יֵדע אלוה תומתי” (‏איוב ל״א:‏6‏)‏.‏ איוב ראה בבירור שהחשיבה המוטעית של שלושת מנחמי השווא היוותה מתקפה על תומתו.‏ הדבר הניע את איוב לנאום את הנאום הארוך ביותר שלו,‏ שהיה כה משכנע עד כי רעיו לא ידעו כיצד להשיב.‏

איוב הבין שתומתו קשורה לחיי היומיום שלו ולכן הוא הגן על אורח חייו וצורת התנהגותו.‏ לדוגמה,‏ הוא נמנע מכל צורה של עבודת אלילים;‏ הוא נהג באחרים בטוב לב ובכבוד;‏ הוא הוקיר את נישואיו ושמר על טוהר מוסרי;‏ ומעל הכול הוא נשאר מסור ונאמן לאל האמיתי היחיד,‏ יהוה.‏ לכן איוב יכול היה לומר בלב שלם:‏ ”עד אגווע לא אסיר תומתי ממני!‏” (‏איוב כ״ז:‏5;‏ ל״א:‏1,‏ 2,‏ 9–11,‏ 16–18,‏ 26–28‏)‏.‏

האם השקפתך לגבי תומה דומה לזו של איוב?‏ קל להגיד זאת,‏ אך כפי שאיוב הבין,‏ הרבה יותר חשוב ליישם זאת.‏ כדי לגלות מסירות מוחלטת לאלוהים עלינו לציית לו ולעשות את הישר בעיניו בחיינו היומיומיים — אפילו לנוכח קשיים.‏ אם נחיה כך,‏ נוכל להיות בטוחים שנשמח את יהוה ונכעיס את אויבו,‏ השטן,‏ בדיוק כפי שעשה איוב לפני זמן רב.‏ אין דרך טובה יותר לחקות את אמונתו של איוב!‏

סיפורו של איוב עדיין היה רחוק מלהסתיים.‏ הוא התמקד כל כך בלהגן על צדקתו עד כי איבד את האיזון ושכח לצדד באלוהיו.‏ הוא היה זקוק לתיקון ולעזרה רוחנית,‏ ועדיין היה זקוק נואשות לנחמה אמיתית שתקל על כאבו ויגונו.‏ מה יעשה יהוה עבור משרתו הנאמן?‏ מאמר נוסף בסדרה זו יענה על השאלות הללו.‏