שרה הזדקפה לאחר עמלה הרב והפנתה מבטה אל עבר קו האופק הנמתח לפניה. תחת השגחתה של אישה נבונה זו, עבדו משרתיה בשמחה ובחריצות. גם שרה החרוצה תרמה את חלקה. דמיין לעצמך כיצד היא מחככת את ידיה זו בזו כדי להפיג את הכאב, בעודה שקועה במחשבות. אולי היא הייתה עסוקה בתפירת טלאי לאוהל ששימש כביתם. אריג צמר העזים, שדהה לאורך השנים מאור השמש ונשחק מהגשמים, הזכיר לשרה את הזמן הרב שהם חיים חיי נוודות. שעות אחר הצהריים חלפו במהרה, וכעת החלה השמש לשקוע והשמיים הפכו זהובים. היא צפתה באברהם * עוזב עם עלות השחר, וכעת הביטה בציפייה אל הכיוון שממנו עזב. כשזיהתה את דמותו המוכרת של בעלה מופיעה מאחת הגבעות, חיוך האיר את פניה הנאות.‏

עשור חלף מאז חצה אברהם את נהר הפרת עם כל בני ביתו ונכנס לארץ כנען. שרה תמכה בחפץ לב בבעלה במסעם הארוך אל הלא־נודע, משום שידעה שהוא עתיד למלא תפקיד חיוני במימוש מטרת יהוה. יהוה קבע שמאברהם יקום זרע אשר יזכה לברכות ושאותו איש נאמן ייעשה לאומה. אבל איזה תפקיד תמלא שרה? מאז ומתמיד היא הייתה עקרה, וכעת היא בת 75. ייתכן שהיא תהתה: ’כל עוד אני אשת אברהם, איך תתגשם הבטחתו של יהוה?’ ללא ספק נוכל להבין מדוע היא הייתה מוטרדת, ואף חסרת סבלנות.‏

גם אנו אולי תוהים לפעמים מתי יתגשמו הבטחותיו של אלוהים. קשה לנו להתאזר בסבלנות, במיוחד כשאנו מצפים להתממשות תקווה היקרה ללבנו. מה נוכל ללמוד מאמונתה של אישה מיוחדת זו?‏

בני המשפחה שבו לאחרונה ממצרים (‏בראשית י”ג:1–4‏). הם חנו באזור הררי ממזרח לעיר בית־אל, שנקראה לוּז בפי הכנענים. מעל לרמה נישאת זו יכולה הייתה שרה להשקיף על חלקים נרחבים מהארץ המובטחת. נגלו לעיניה כפרים כנעניים ודרכים שהובילו אנשים לארצות מרוחקות. אך דבר בנוף הנפרש לפניה לא הזכיר לה את מולדתה. היא גדלה באוּר, עיר מסופוטמית שהייתה מרוחקת ממנה כ־1,900 קילומטר. שם היא הותירה מאחור רבים מקרוביה, את הנוחות שבחיי העיר על שווקיה ודוכניה ואת ביתה הנוח שהיה בעל קירות וגג יציבים, ואולי אף היו בו מים זורמים. אולם אם נדמיין את שרה מתבוננת בעצבות מזרחה ועורגת לבית ילדותה, לא נוכל לומר שאנו מכירים אישה יראת אלוהים זו.‏

ראה מה כתב השליח פאולוס בהשראת אלוהים כעבור כ־2,000 שנה. הוא אמר באשר לאמונתם של שרה ואברהם: ”אילו היו נזכרים  תמיד במקום שעזבו, הייתה להם הזדמנות לשוב אליו” (‏עברים י”א:8,‏ 11,‏ 15‏). אברהם ושרה לא הביטו אל העבר בכמיהה. אילו היו שוקעים במחשבות כאלה, קרוב לוודאי שהיו מחליטים לשוב לביתם באוּר ולא היו זוכים ליהנות מהזכות המיוחדת שהעניק להם יהוה. אין ספק שזיכרונם היה נשכח, ושהם לא היו הופכים למופת מעורר השראה לגילוי אמונה שנגע ללבם של מיליוני אנשים.‏

במקום להביט לאחור, מיקדה שרה את מבטה קדימה. היא המשיכה לתמוך בבעלה בסגנון החיים הנוודי שניהלו, לסייע לו לקפל את האוהלים, לנוע עם העדר ולהקים את המחנה שנית. היא התמודדה עם קשיים ושינויים נוספים. יהוה חזר על הבטחתו לאברהם, אך שוב מבלי להזכיר את שרה (‏בראשית י”ג:14–17; ט”ו:5–7‏).‏

בסופו של דבר החליטה שרה שהגיעה העת לספר לאברהם על התוכנית שגיבשה במחשבותיה. נסה לדמיין את פניה המביעים רגשות מעורבים בשעה שאמרה: ”הנה נא! עצרַני יהוה מלדת”. לאחר מכן היא הציעה לאברהם לקחת את שפחתה הגר לאישה כדי שתוכל ללדת לו ילדים. התוכל לתאר לעצמך עד כמה התייסרה שרה כשאמרה זאת לבעלה? ייתכן שבקשה זו נתפסת בעינינו כמוזרה, אך לא היה זה חריג באותם ימים שגבר ייקח לעצמו אישה נוספת, או פילגש, כדי להקים יורש.‏ * האם שרה סברה שכך תתממש מטרת אלוהים להקים אומה מצאצאי אברהם? על כל פנים, היא הייתה מוכנה לעשות הקרבה גדולה. כיצד הגיב אברהם? אנו קוראים שהוא ’שמע לקול שרה’ (‏בראשית ט”ז:1–3‏).‏

האם הכתוב רומז שיהוה הניע את שרה להשיא עצה זו? לא. להיפך, הצעתה חושפת חשיבה אנושית מובהקת. היא חשבה שאלוהים המיט עליה את צרותיה ולא העלתה בדעתה שיש בידיו פתרון אחר. פתרונה של שרה עתיד היה להסב לה כאב וצרות. כך או כך, הצעתה שיקפה חוסר אנוכיות ראוי להערצה. האין חוסר אנוכיותה של שרה מתבלט בעולם זה שבו רבים מציבים את רצונותיהם לפני כל דבר אחר? אם ניתן עדיפות למטרותיו של אלוהים על פני אינטרסים אנוכיים, נוכיח שאנו מחקים את אמונתה של שרה.‏

לא חלף זמן רב והגר הרתה מאברהם. הגר אולי חשבה שהריונה הופך אותה לחשובה משרה,  ולכן החלה לבוז לגבירתה. איזו אכזבה מרה עבור שרה העקרה! באישור אברהם ובתמיכתו של אלוהים הענישה שרה את הגר בדרך שאינה ידועה לנו. הגר ילדה את בנה ישמעאל והשנים חלפו במהרה (‏בראשית ט”ז:4–9,‏ 16‏). בפעם הבאה ששרה ובעלה קיבלו מסר מאת יהוה, היא הייתה בת 89 והוא בן 99. ואיזה מסר נפלא היה זה!‏

יהוה שוב הבטיח לידידו אברהם שהוא ירבה את זרעו. אלוהים גם שינה את שמו של האיש. עד אותה עת היה שמו אברם. אבל יהוה שינה את שמו לאברהם, שמשמעו ”אב המון”. וכעת הראה יהוה לראשונה כיצד משתלבת שרה בתמונה. הוא שינה את שמה משרי, שמשמעו היה אולי ”מאבק”, לשם המוכר לנו – שרה. מה משמעות השם שרה? ”נסיכה”! יהוה הסביר מדוע בחר שם זה עבור אותה אישה אהובה: ”בירכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. ובירכתיה והייתה לגויים. מלכי עמים ממנה יהיו” (‏בראשית י”ז:5,‏ 15, 16‏).‏

הבטחתו של יהוה להקים זרע שיברך את כל העמים תתממש באמצעות בנה של שרה! אלוהים קבע שהילד ייקרא יצחק מלשון ”צחוק”. כששמע אברהם לראשונה על מטרתו של יהוה לברך את שרה בילד משלה, הוא ’נפל על פניו וצחק’ (‏בראשית י”ז:17‏). הוא היה מופתע ולא ידע נפשו מרוב אושר (‏רומים ד’:19, 20‏). ומה לגבי שרה?‏

זמן קצר לאחר מכן הגיעו שלושה גברים זרים לאוהל אברהם. אף־על־פי שהדבר אירע בצהרי היום, תחת השמש היוקדת, מיהר זוג קשישים זה לקבל בברכה את האורחים. אברהם אמר לשרה: ”מהרי! שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות”. הכנסת אורחים בימי קדם הייתה כרוכה בעמל רב. אברהם לא הטיל את כל המלאכה על כתפי אשתו; הוא מיהר לשחוט פר צעיר והכין מאכלים ומשקאות נוספים (‏בראשית י”ח:1–8‏). התברר שאותם ”אנשים” היו מלאכי יהוה! השליח פאולוס ודאי חשב על מקרה זה כאשר כתב: ”אל תשכחו להכניס אורחים, שכן בזכות כך היו שאירחו מלאכים מבלי לדעת זאת” (‏עברים י”ג:2‏). התוכל לחקות את הכנסת האורחים הנפלאה שגילו אברהם ושרה?‏

כאשר אחד המלאכים חזר באוזני אברהם על הבטחת אלוהים להעניק לשרה בן, היא שהתה באוהלה, מחוץ לטווח ראייתם, והאזינה לדבריו. המחשבה ללדת בן בגילה נשמעה לה כה מוזרה שהיא לא יכולה הייתה למשול ברוחה – היא צחקה לעצמה ואמרה: ”אחרי בלותי הייתה לי עדנה, ואדוני זקן?” המלאך תיקן את שרה ושאל אותה: ”היפָּלא מיהוה דבר?” תגובתה האנושית הסגירה פחד ומגננה. היא התכחשה ואמרה: ”לא צחקתי!” המלאך השיב: ”לא, כי צחקת” (‏בראשית י”ח:9–15‏).‏

האם צחוקה של שרה העיד על חוסר אמונה מצדה? כלל וכלל לא. במקרא נאמר: ”בזכות אמונה קיבלה שרה כוח להרות ולשאת ברחמה בן, אף שעברה את גיל הפוריות, שכן החשיבה את המבטיח לנאמן” (‏עברים י”א:11‏). שרה הכירה את יהוה; היא ידעה שהוא מסוגל להגשים כל אחת מהבטחותיו. מי מאתנו אינו זקוק לאמונה שכזו? טוב נעשה אם נתאמץ להכיר טוב יותר את אלוהי המקרא. כך נגלה שהיה זה חכם מצד שרה לטפח אמונה מעין זו. יהוה הוא אל נאמן המקיים את כל הבטחותיו – הוא אף יכול לעשות כן בדרכים שיפתיעו אותנו או יעוררו בנו צחוק!‏

בגיל 90 התענגה לבסוף שרה על הרגע לו השתוקקה כל חייה הבוגרים. היא ילדה בן לבעלה האהוב, שהיה כבר בן מאה שנה! אברהם קרא לתינוק יצחק, בדיוק כפי שהורה לו אלוהים. אנו יכולים לצייר במוחנו את שרה, שהייתה תשושה  מהלידה, מחייכת חיוך רחב בעודה אומרת: ”צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק לי” (‏בראשית כ”א:6‏). מתנה פלאית זו מאת יהוה ודאי הסבה לה שמחה עד סוף ימיה. אולם למתנה זו גם נלוותה אחריות כבדה.‏

כשהיה יצחק בן חמש ערכה המשפחה משתה לציון גמילת הילד. אך לא הכול התנהל על מי מנוחות. הכתוב מוסר ששרה הבחינה בדפוס התנהגות מדאיג. ישמעאל, בנה של הגר בן ה־19, לעג שוב ושוב ליצחק הקטן. היה זה יותר מהקנטות הנעשות מתוך שובבות. לימים כינה השליח פאולוס בהשראת אלוהים את התנהגותו של ישמעאל ’רדיפה’. שרה ראתה במעשה בריונות זה איום ממשי לרווחת בנה. שרה ידעה היטב שיצחק הוא יותר מאשר בנה: הוא עתיד היה למלא תפקיד מפתח במטרת יהוה. לכן היא אזרה אומץ ושוחחה גלויות עם אברהם. היא ביקשה ממנו לגרש את הגר וישמעאל (‏בראשית כ”א:8–10;‏ גלטים ד’:22, 23,‏ 29‏).‏

מה הייתה תגובתו של אברהם? הכתוב מוסר: ‏”‏ויֵרע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו”. הוא אהב את ישמעאל ולא יכול היה לראות את המצב מעבר לרגשותיו האבהיים. אולם יהוה ראה את הדברים בבירור, ולכן התערב. אנו קוראים: ”ויאמר אלוהים אל אברהם: ’אל יֵרע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע’”. יהוה הבטיח לאברהם שהוא ידאג לצורכיהם של הגר ובנה, ואברהם הנאמן ציית (‏בראשית כ”א:11–14‏).‏

שרה הייתה אישה מסורה לאברהם, עזר כנגדו. היא לא אמרה לבעלה רק את הדברים שהוא רצה לשמוע. כאשר הבחינה בבעיה אשר נגעה למשפחתם ולעתידם, היא דיברה עם בעלה בגילוי לב. אל לנו לפרש את גישתה הישירה כחוסר כבוד. למעשה, השליח פטרוס, שהיה בעצמו אדם נשוי, הזכיר אותה לימים כאישה למופת שגילתה כבוד עמוק כלפי בעלה (‏קורינתים א’. ט’:5;‏ פטרוס א’. ג’:5, 6‏). אילו שרה הייתה נוצרת את לשונה ונמנעת מלדבר, היא לא הייתה מגלה כבוד כלפי אברהם, שהרי היה עלול להיגבות ממנו ומכל המשפחה מחיר כבד. ברוב אהבתה אמרה שרה את מה שהיה צריך להיאמר.‏

רעיות רבות מוקירות את דוגמתה של שרה. הן לומדות ממנה כיצד לתקשר בכנות ובכבוד עם בעליהן. יש רעיות שלפעמים מקוות שיהוה יתערב כפי שעשה במקרה של שרה. ובכל זאת, הן לומדות מהמופת שהציבה שרה בגילוי אמונה, אהבה וסבלנות.‏

אף־על־פי שיהוה עצמו כינה את אותה אישה אהובה ”נסיכה”, היא לא ציפתה ליחס מלכותי. אין פלא שלאחר מותה בגיל 127 אברהם ’ספד לשרה ובכה’‏ * (‏בראשית כ”ג:1, 2‏). הוא בטוח התגעגע ל’נסיכתו’ האהובה. אין ספק שגם יהוה אלוהים מתגעגע לאותה אישה נאמנה – ובכוונתו להקימה לתחייה בכדור ארץ גן עדני. עתיד נצחי ומבורך מחכה לשרה – ולכל המחקים את אמונתה (‏יוחנן ה’:28, 29‏).‏