עד לפני חמש שנים בערך שירתו צ’ונג קיון וג’ולי, זוג נשוי, כיום באמצע שנות השלושים לחייהם, כחלוצים רגילים בסידני שבאוסטרליה. ”עבדנו במשרה חלקית וחיינו חיים נוחים”, מספר צ’ונג קיון. ”במקום מגורינו הקודם מזג האוויר היה מעולה וסגנון החיים היה רגוע. נהנינו מהקִרבה למשפחה ולחברים”. למרות זאת, צ’ונג קיון וג’ולי לא הרגישו בנוח עם סגנון חייהם. מדוע? הם ידעו שנסיבותיהם מאפשרות להם לעשות יותר בשירות יהוה, אך היססו לערוך את השינויים הדרושים.

ואז, בכינוס מחוזי ב־2009, הם שמעו נאום שהשפיע עליהם עמוקות. הנואם הפנה את דבריו אל מי שיכלו להרחיב את שירותם ואמר: ”חשבו על זה: מתי נהג יכול להפנות את המכונית שמאלה או ימינה? רק כשהמכונית בתנועה. באותו אופן, ישוע יכול לכוון אותנו ולעזור לנו לעשות יותר בשירות אבל רק בתנאי שנהיה בתנועה — זאת אומרת, שנעשה מאמצים כנים להגשים את המטרה שלנו”.‏ * בני הזוג הרגישו שהנואם כביכול מדבר אליהם. באותו כינוס התראיין זוג שליחים המשרתים בטייוואן. הם סיפרו על שמחתם בשירות והדגישו שיש שם עוד צורך רב בעזרה. שוב הרגישו צ’ונג קיון וג’ולי כאילו הדברים מופנים אליהם.

‏”לאחר אותו כינוס”, מספרת ג’ולי, ”התפללנו ליהוה שיעניק לנו את האומץ לעבור לטייוואן”. היא מוסיפה: ”אבל פחדנו. הרגשנו שאנחנו קופצים למים העמוקים בפעם הראשונה בחיים”. הפסוק בקהלת י”א:4‏: ”שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור”, עזר להם לבצע את ה”קפיצה”. צ’ונג קיון אומר: ”החלטנו  להפסיק ’לשמור ולראות’ ולהתחיל ’לזרוע ולקצור’”. הם התפללו שוב ושוב, קראו סיפורי חיים של שליחים, ניהלו התכתבות נמרצת באינטרנט עם אחים שכבר עברו לשרת בטייוואן, מכרו את מכוניותיהם ואת רהיטיהם וכעבור שלושה חודשים הגיעו לטייוואן.

יותר מ־100 אחים ואחיות מארצות שונות משרתים כעת בטייוואן באזורים שקיים בהם צורך רב במבשרי מלכות. ארצות מוצאם הן: אוסטרליה, ארצות הברית, בריטניה, יפן, ספרד, צרפת, קוריאה וקנדה, וטווח גילאיהם נע בין 21 ל־73. ביניהם יש יותר מ־50 אחיות רווקות. מה עוזר לאחים ולאחיות נלהבים אלה לשרת בארץ זרה? הבה נראה.

לַאורה, אחות רווקה מקנדה, משרתת כחלוצה במערב טייוואן. אבל עד לפני עשר שנים בערך היא בכלל לא אהבה לבשר. לאורה מסבירה, ”יצאתי לשירות אבל לא מספיק בשביל לאהוב את זה”. יום אחד הציעו לה חברים מקנדה לנסוע אתם למקסיקו לחודש כדי לבשר שם. ”זו הייתה הפעם הראשונה שהקדשתי כל כך הרבה זמן לשירות, ולהפתעתי זה היה נפלא!”

חוויה נעימה זו הניעה את לאורה לשקול לעבור לקהילה של דוברי שפה זרה בקנדה. היא נרשמה לקורס ללימוד סינית ושירתה בקבוצה דוברת סינית. כמו כן, היא שמה לה למטרה לעבור לטייוואן והגשימה זאת בספטמבר 2008. ”רק אחרי שנה בערך התחלתי להרגיש בנוח בסביבתי החדשה”, אומרת לאורה, ”ועכשיו אני לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת לקנדה”. מה היא מרגישה לגבי הטפת הבשורה? ”הנאה צרופה”, היא אומרת. ”אין דבר מספק יותר מלראות כיצד תלמידי מקרא משנים את חייהם אחרי שהם לומדים להכיר את יהוה. השירות בטייוואן מאפשר לי לטעום פעמים רבות מהשמחה הגדולה הזו”.‏

בריאן ומישל, זוג נשוי באמצע שנות ה־30 לחייהם מארצות הברית, עברו לטייוואן לפני כשמונה שנים. בהתחלה הרגישו שאין להם תרומה משמעותית בשירות. אך שליח מנוסה אמר להם: ”אפילו אם רק תיתנו עלון למישהו, תזכרו שזו כנראה הפעם הראשונה שאותו אדם זכה לשמוע על יהוה. אתם בעצם כבר עושים הרבה בשירות!” דברי עידוד אלה עזרו מאוד לבריאן ומישל לא להתייאש. אח אחר אמר להם: ”כדי שלא תתייאשו, תמדדו את ההתקדמות שלכם בלימוד סינית לא מיום ליום אלא מכינוס לכינוס”. והם אכן התקדמו, וכיום הם חלוצים יעילים.‏

מה יכול להניע אותך לקחת על עצמך את האתגר ללמוד שפה זרה? נסה לבקר בארץ שבה אתה חושב לשרת. נכח באסיפות, התרועע עם האחים והאחיות המקומיים והתלווה אליהם בהטפת הבשורה. בריאן אומר: ”אחרי שאתה רואה שכל כך הרבה נענים לבשורת המלכות ומתנסה באהבה ובחמימות של האחים והאחיות, זה גורם לך לרצות להתמודד עם האתגרים הכרוכים בשירות בארץ זרה”.

מספר אחים שעברו לשרת בטייוואן באזורים שקיים בהם צורך רב יותר מצליחים לשרת כחלוצים ולהתפרנס מהוראת אנגלית. קריסטין ומישל מוכרים דגים. קריסטין מספר: ”אף פעם לא עשיתי את זה לפני כן, אבל העבודה הזו עוזרת לי להישאר כאן”. עם הזמן צבר קריסטין כמה לקוחות קבועים. משרה חלקית זו מאפשרת לו ולאשתו להתפרנס ומותירה להם מספיק זמן לפעילותם העיקרית — לשרת כחלוצים ו”לדוג” אנשים.‏

ויליאם וג’ניפר, זוג מארצות הברית, הגיעו לטייוואן לפני שבע שנים בערך. ”זה לפעמים מתיש ללמוד את השפה, לשרת כחלוצים, לטפל בקהילה ולדאוג לעניינים כספיים”, אומר ויליאם. מה עוזר להם להצליח בשירותם ולשמור על שמחתם? הם מנסים להגדיר לעצמם מטרות סבירות. למשל, כשלמדו סינית לא הציבו לעצמם רף ציפיות גבוה, ולכן לא התייאשו לנוכח התקדמותם האיטית.

ויליאם מספר שמשגיח נודד אחד אמר לו פעם, ”תיהנה מהמסע, ולא רק מההגעה ליעד”. במילים אחרות, לאחר שאנו שמים לנגד עינינו מטרות רוחניות, עלינו ליהנות מהצעדים שמוליכים אל הגשמת המטרה. ויליאם יישם את העצה, והוא אומר שזה עזר לו ולאשתו להיות גמישים, להקשיב לעצותיהם של אחים ממונים מקומיים ולשנות את הרגליהם, וזאת על מנת להצליח בשירותם בארץ החדשה. הוא מוסיף, ”זה גם עזר לנו לזכור לעצור מדי פעם וליהנות מהטבע היפהפה באי שבו אנחנו משרתים”.

בדומה לוויליאם וג’ניפר, גם מייגן, חלוצה רווקה מארצות הברית, ’נהנית ממסעה’ בזמן שהיא מנסה להגיע ליעדה לשפר את שליטתה בסינית. כל סוף שבוע היא מצטרפת לקבוצת אחים שמבשרים בשטח מרתק — נמל קאושיונג, הנמל הגדול ביותר בטייוואן. מייגן מבשרת את הבשורה הטובה מאונייה לאונייה ומשוחחת עם דייגים מאינדונזיה, בנגלדש, הודו, הפיליפינים, ונואטו ותאילנד. ”הדייגים עוגנים רק לזמן קצר ולכן אנחנו מתחילים מייד ללמד אותם את המקרא. כדי להגיע לכולם אני הרבה פעמים מלמדת קבוצה של ארבעה או חמישה אנשים בבת  אחת”. ואיך היא מתקדמת בלימוד השפה הסינית? היא אומרת, ”הלוואי שיכולתי ללמוד מהר יותר, אבל אני מזכירה לעצמי את מה שאמר לי פעם אח אחד, ’עשי ככל האפשר ויהוה כבר ידאג לשאר’”.

לפני שקתי מבריטניה עברה לארץ אחרת, היא בדקה אילו ארצות יהיו בטוחות לאחות רווקה. היא הביעה את חששותיה בתפילה ליהוה וכתבה למספר סניפים כדי לשאול אם יש בארצות שתחת השגחתם סכנות כלשהן לאחות רווקה. לאחר מכן שקלה היטב את התשובות שקיבלה והסיקה שטייוואן היא הארץ שמתאימה לה.

בשנת 2004, בגיל 31, עברה קתי לטייוואן, ושם היא מנהלת חיים פשוטים ככל האפשר. היא מספרת: ”שאלתי את האחים והאחיות איפה הכי טוב לקנות פירות וירקות זולים. עצותיהם הטובות עזרו לי לנצל טוב יותר את חסכונותיי”. מה עוזר לה לשמור על אורח חיים פשוט? היא מסבירה: ”אני מתפללת לעיתים קרובות ליהוה שיעזור לי להיות מרוצה מהאוכל הפשוט שאני אוכלת ומהבגדים הלא־יקרים שאני לובשת. אני מרגישה שיהוה עונה לתפילות שלי על ידי כך שהוא מלמד אותי מה הם צרכיי האמיתיים ועוזר לי לוותר בשמחה על רצונותיי”. קתי מוסיפה: ”אני נהנית מסגנון חיי הפשוט כי זה עוזר לי להיות ממוקדת בדברים רוחניים”.

חייה של קתי לא רק פשוטים אלא גם מרגשים. היא מסבירה למה: ”אני יכולה לבשר באזורים שיש בהם היענות רבה לבשורה הטובה. זו שמחה אמיתית!” כאשר הגיעה לטייוואן היו שתי קהילות דוברות סינית בעיר שבה התחילה לשרת כחלוצה, אבל היום יש בה שבע קהילות. היא אומרת: ”כשאני רואה במו עיניי את הצמיחה המדהימה הזאת ויודעת שאני שותפה לקציר, זה הופך את החיים שלי לחיים מרגשים מאוד!”

ומה לגבי צ’ונג קיון וג’ולי שהוזכרו בתחילת המאמר? צ’ונג קיון הרגיש בתחילה שבשל שליטתו המוגבלת בסינית אין לו תרומה משמעותית בקהילה. אבל האחים המקומיים לא היו שותפים להרגשתו. ”כשהקהילה שלנו חולקה לשניים הטילו עליי הרבה תפקידי אחריות נוספים כמשרת עוזר”, מספר צ’ונג קיון. ”באותו רגע באמת הרגשתי שאני משרת במקום שקיים בו צורך. זה היה נפלא”, הוא אומר בחיוך, ”הם היו צריכים אפילו אותי!” כיום משרת צ’ונג קיון כזקן־קהילה. ג’ולי מוסיפה: ”אנחנו מרגישים הגשמה עצמית, סיפוק ושמחה שמעולם לא הרגשנו קודם לכן. באנו כדי לעזור אבל אנחנו מרגישים שאנחנו אלה שזכו לעזרה בזכות החוויה המרגשת הזאת. אנחנו מודים ליהוה שמאפשר לנו לשרת כאן!”

בארצות רבות עדיין קיים צורך בפועלים נוספים בקציר הרוחני. האם אתה עומד לסיים את לימודיך בבית הספר ותוהה מה תעשה בהמשך חייך? האם אתה רווק ורוצה לתרום יותר בארגון יהוה? האם אתה רוצה להעניק למשפחתך מורשת רוחנית עשירה? האם אתה פנסיונר ויש לך ניסיון חיים עשיר שאותו אתה יכול לחלוק עם אחרים? היה סמוך ובטוח שאם תחליט להרחיב את שירותך ולשרת היכן שקיים צורך רב יותר במבשרי מלכות, תזכה לשפע ברכות.‏