נולדתי בבקו שבאזרבייג’ן, והייתי השנייה מבין שתי בנות. אבי היה מוסלמי, ואמי יהודייה. הוריי אהבו זה את זה, וכל אחד מהם כיבד את אמונתו של האחר. אמי תמכה באבי כשהוא צם בחודש הרמדאן, ואבי תמך באמי כשהיא קיימה את חג הפסח. בביתנו היו קוראן, תנ”ך וברית חדשה.‏

החשבתי את עצמי למוסלמית. אומנם תמיד האמנתי באלוהים, אך היו שאלות שהטרידו אותי, למשל: ’למה אלוהים ברא את בני האדם, ומה ההיגיון בזה שאדם סובל כל חייו ואחר כך נענש לנצח בגיהינום?’ מכיוון שלימדו אותי שהכול קורה לפי רצון אלוהים, תהיתי: ’האם אלוהים שולט בבני האדם כמו בבובות על חוטים ונהנה לראות אותם סובלים?’‏

בגיל 12 התחלתי לקיים את הצלאה — חמש התפילות היומיות של האסלאם. באותה תקופה אבי שלח אותי ואת אחותי לבית־ספר יהודי. בין המקצועות נכללו לימודי עברית ומסורת יהודית. מדי יום לפני תחילת הלימודים התפללנו כנהוג ביהדות. כך יצא שבבוקר התפללתי תפילה מוסלמית בבית, ובהמשך היום השתתפתי בתפילות יהודיות בבית־הספר.‏

השתוקקתי בכל מאודי למצוא תשובות הגיוניות לשאלותיי. כל הזמן שאלתי את הרבנים בבית־הספר: ”למה אלוהים ברא את בני האדם? מה אלוהים חושב על אבי המוסלמי? למה אבא שלי, שהוא אדם טוב, נחשב לטמא? למה אלוהים ברא אותו?” התשובות המעטות שקיבלתי לא הניחו את דעתי ולא שכנעו אותי.‏

אמונתי באלוהים התנפצה בשנת 2002. שבוע בלבד אחרי שעברנו לגרמניה, לקה אבי בשבץ ונכנס לתרדמת. במשך שנים נהגתי להתפלל שמשפחתי תהיה בריאה. הייתי משוכנעת שהחיים והמוות  ביד האל הכול יכול, והתחננתי יום־יום שאבי יחיה. חשבתי לעצמי: ’מה זה בשביל אלוהים למלא משאלה של ילדה קטנה?’ הייתי בטוחה שהוא יענה לתחינותיי. אבל אבי נפטר.‏

הסקתי שאלוהים אדיש לסבלנו, וזה זעזע אותי ושבר את רוחי. אמרתי לעצמי: ’או שאני מתפללת בצורה לא־נכונה או שאלוהים לא קיים’. הייתי כל כך מבולבלת שלא הייתי מסוגלת יותר להתפלל את תפילות הצלאה. דתות אחרות לא נראו לי הגיוניות, ולבסוף הגעתי למסקנה שאלוהים אינו קיים.‏

כעבור שישה חודשים דפקו בדלתנו עדי־יהוה. הייתה לנו דעה שלילית על דתות המאמינות בתורתו של ישוע, ולכן אחותי ואני רצינו להראות להם באדיבות שהם טועים. שאלנו אותם: ”למה הנוצרים עובדים את ישוע, את הצלב, את מרים ודמויות אחרות אם זה סותר את מה שכתוב בעשרת הדיברות?” עדי־יהוה הציגו מתוך כתבי־הקודש הוכחות משכנעות לכך שלמשיחיים האמיתיים אסור לעבוד אלילים ושעליהם להתפלל אך ורק לאלוהים. נדהמתי מהתשובה שלהם.‏

אחרי כן שאלנו: ”מה לגבי השילוש? אם ישוע הוא אלוהים, איך ייתכן שהוא חי על כדור הארץ והומת בידי בני אדם?” גם על השאלה הזו השיבו לנו עדי־יהוה מתוך המקרא והסבירו שישוע אינו אלוהים ואינו שווה לאלוהים. מסיבה זו הם אינם מאמינים בתורת השילוש. זה הפתיע אותי וחשבתי: ’אלה משיחיים ממש מוזרים’.‏

אבל עדיין רציתי להבין למה אנשים מתים ולמה אלוהים מרשה שנסבול. עדי־יהוה הראו לי את הספר דעת המובילה לחיי־נצח.‏ * היו בו פרקים שלמים שדנו בשאלות שעניינו אותי. הם מייד התחילו ללמד אותי את המקרא‏.‏

בכל שיעור קיבלתי תשובות הגיוניות מהמקרא לשאלות שלי. למדתי ששמו של אלוהים הוא יהוה (‏תהלים פ”ג:19‏). התכונה הבולטת ביותר באישיותו היא אהבה נטולת אנוכיות (‏יוחנן א’. ד’:8‏). הוא ברא את בני האדם מפני שרצה להעניק להם את מתנת החיים. עוד למדתי שלמרות העובדה שאלוהים מרשה לאי־צדק להתקיים, הוא סולד ממנו, ובקרוב הוא ימגר אותו לעד. הבנתי שהמרד של אדם וחוה המיט השלכות טרגיות על האנושות (‏רומים ה’:12‏). אחת ההשלכות הכואבות היא מותם של יקירינו, כמו מותו של אבי. אך אלוהים ימחה כל זכר לטרגדיות הללו כשהוא יקים את המתים לתחייה בעולם החדש הקרב ובא (‏מעשי השליחים כ”ד:15‏).‏

האמת המקראית הרוותה את צימאוני לתשובות. התחלתי שוב להאמין באלוהים. עם הזמן ראיתי שעדי־יהוה הם אגודת אחים חובקת עולם. התרשמתי מהאחדות והאהבה השוררות ביניהם (‏יוחנן י”ג:34, 35‏). מה שלמדתי על יהוה הפיח בי את הרצון לשרתו, ולכן החלטתי להפוך לאחת מעדי־יהוה. נטבלתי ב־8 בינואר 2005.‏

ההסברים ההגיוניים והמשכנעים שמצאתי במקרא שינו לטובה את ראיית העולם שלי. התשובות המהימנות שקיבלתי מתוך דבר־אלוהים העניקו לי שלוות נפש. התקווה לראות שוב את אבי בתחיית המתים, כפי שמובטח במקרא, ממלאת את לבי שמחה ונחמה (‏יוחנן ה’:28, 29‏).‏

אני נשואה באושר ליונתן זה שש שנים, וגם הוא משרת את אלוהים בנאמנות. שנינו גילינו שהאמת על אלוהים לא רק הגיונית ופשוטה, אלא גם אוצר יקר מאין כמוהו. זו הסיבה שאנחנו מוקירים את הזכות לחלוק עם אחרים את אמונתנו ואת תקוותנו הנפלאה. היום אני יודעת שעדי־יהוה הם לא משיחיים ”מוזרים”, אלא המשיחיים האמיתיים.‏